נעמי דיסקין (סמנכ"לית מטה 64)
"איפה אנשי הימין?" "למה הימין לא מגיב?" "חייבים להעיר את השטח!"
מזה מס' חודשים ישראל נתונה בכאוס. יותר נכון, קבוצה במדינה מנסה לגרור את ישראל לכאוס. מס'
חודשים? – יותר נכון מס' שנים.
אין צורך לפרט, ובכל זאת התהליך שעברנו בשנים האחרונות בתור עם בארצו אינו פשוט: מס' מערכות
בחירות בזמן קצר, קואליציה בה חברים ארגונים עוינים, מחאות אלימות נגד ראש ממשלה מכהן בעלות
אופי אישי, שלא פעם התפתחו למחאות נגד מצביעיו. כמובן , מגפת הקורונה שהשתוללה ברחבי העולם
לא הקלה עלינו , ואין אחד שלא הרגיש אותה על עצמו .
תהליך זה גרר מחאות רבות ברחבי הארץ.
עם זאת, הוא אינ נ ו תהליך הרסני-סופני. בפיזיקה התופעה נקראת "שיווי משקל יציב" – גוף נמצא
בשיווי משקל, בו כל תנועה המזיזה אותו מייצרת תנודות , אך הוא תמיד יחזור לנקודת שיווי המשקל.
מחאות וחילוקי דעות הן מנת חלק ן של כל אומה, שמפעילה אותם בהתאם לאופייה . אצלנו, ההיסטוריון
פול ג'ונסון בספרו 'היסטוריה של היהודים' תיאר בצורה מדויקת : "היהודי הוא המוחה התמידי".
לא כל מחאה, לא כל "תנועה" יכולה להזיז את הגוף משיווי המשקל היציב לתמיד. חלקן אכן עושות
זאת, אבל הן חלק קטן בהיסטוריה האנושית. חלק חשוב ומשפיע עד מאוד , אך זניח.
מאז נכנסה לתפקידה ממשלת ישראל ה 37 – נכנס לתורו גם גל מחאות כזה, והפעם בנושא התורן
"תיקון מערכת המשפט" אות ו מנסים לבצע מזה מס' שנים כמה וכמה חברי מפלגות ממגוון הקשת
הפוליטית.
ההבדל הפעם הוא בהיקף המחאה.
קבוצות מסוימות, קטנות בגודלן אך לא בהשפעתן, הצליחו לשכנע, תוך שימוש בפחד, אלפי אזרחים
שהתיקון יוביל לאסון עבור כל פרט במדינה, וכי אנו צועדים לאבדון. לא רק תיקון מערכת המשפט
יוביל לזה – אלא הממשלה עצמה אשר נבחרה ברוב מוחץ בקרב הציבור היהודי.
כלי הפחד הוא כלי המייצר אצלנו מציאות מדומה )לאו דווקא שגויה, אך בכל זאת מדומה( . הפחד,
או ליתר דיוק, הפחד מפני העתיד )מתי בפעם האחרונה פחדתם בהווה ממשהו שכבר קרה ונגמר?(
סוחף את המחשבות שלנו ליצירת מציאות עתידית, שטרם קרתה, אשר אנו מפחדים שתקרה.
לאחר שדמיינו את אותה מציאות מבעיתה – אנו ננסה אחד משני הדברים: או לבצע פעולות שימנעו
את אותה מציאות, או לבצע פעולות הכנה לקרת אותה מציאות, ממש כאילו כבר התרחשה. כמובן,
הכול בהינתן כי אנו הולכים בצעדי ענק לאותה מציאות הרסנית.
לענייננו – גל המחאה נגד השלטון הנבחר )שיוביל אותנו למציאות המזעזעת, כן?( היה עצום בגודלו.
שבוע אחר י שבוע, אלפי מפגינים יצאו לרחובות. אלפי "מייצגים" מושקעים, שלטים עצומים, תחפושות
מעוצבות ותקציבים לא מבוטלים. עשרות ארגונים, שעובדים ביחד ולחוד, שהוקמו למטרה אחת –
לבטל את הדמוקרטיה הישראלית או שלא תהיה ישראל .
למה לעזאזל, הימין לא יוצא גם?! אנחנו הרוב! אנחנו העם!
נשמעו סיבות מגוונות, תירוצים, גם אם נכונים .
הציבור הימני, שמטבעו שמרן יותר, הוא ציבור נשוי, בעל משפחות, ולחלקו יש ערכים "קדושים" קבועים
כבר 4000 שנה, עליהם הוא נלחם – שלא משתנים פעם בכמה שנים בהתאם לאופנה הנוכחית.
הציבור הימני הוא ציבור קשה יום, שספג לא מעט אפלי ה, וחונך לעבודה קשה עבור פת לחם. אין
פריווילגיה לצאת לרחובות כל יום.
ותיקי הציבור הימני עובדים עד הפנסיה ואף מעבר לה – לעומת ותיקי מפגיני השמאל שכבר מקבלים
אותה בגיל צעיר.
הציבור הימני, הוא הציבור המנצח, אז מה לו למחות? הוא ניצח!
הכול נכון, והכול לא נכון. כי כשכואב באמת – הוכחנו שאפשר לצאת לרחוב. אז עכשיו לא כואב?!
ובכן, אנשי הימין, אתם צודקים. אל תצאו לרחוב.
המיעוט הקולני, המבועת, מלא השנאה, מנסה לגרור את המדינה למציאות הרסנית. מבחינתו של
הימין – אין כזו מציאות הרסנית. הפחד לא הצליח לחלחל. יש כאן תיקון לחוק שצריך לעבור, ככה
פשוט.
כן, נגיד את זה גם כאן – הציבור בחר בתיקון הזה. האם כל הציבור יודע בדיוק מה נציגיו עושים בכנסת
בכל רגע? מובן שלא. אבל תיקון מערכת המשפט היה בלב ליבה של מערכת הבחירות.
אסור לימין להיגרר להפגנות. אסור לימין ל שתף פעולה עם פעולות לקראת המציאות שהשמאל רוצה
לגרור אותנו אליה. אסור לנו לגרור את עצמנו למחלוקות על מציאות מדומיינת.
האם שאלו איפה השמאל בזמן הפגנות ההתנתקות? לא. ולמרות זאת אדייק – יש הבדל. הציבור הימני
מעולם לא חשב לא להתגייס. הציבור הימני מעולם לא חשב לפגוע בכלכלת המדינה. גם כשמאוד כאב.
במילים אחרות, כפי שאמרו לפניי – משפט שלמה. האם אמיתית מוכנה למסור את התינוק, רק שיחיה,
והאם המתחזה מוכנה להרוג אותו.
הפעם – הציבור המפגין רוצה לעשות את כל זה, וזה כואב לציבור הימין ש עשה ויעשה הכול כדי למנוע
זאת. אז אני פונה פה לציבור הימין, אל תגררו לזה. אל תגררו למציאות מדומה שמנסים לייצר לנו. אל
תיכנעו לאמצעי ההפחדה וההסתה שלהם – אל תצאו להפגין. הם מפגינים? שיפגינו.
בנימה אישית – אני יוצאת להפגין כבר למעלה מ4 חודשים. לבד, עם קבוצה קטנה, עם קבוצה גדולה.
מול קבוצות שמאל, מול אירועי שמאל, או סתם בצומת מרכזית.
אני יוצאת, ואמשיך לצאת, כל עוד האמירות מתחילת המאמר יושמעו .
אנשי הימין חיכו לראות אותנו, גם אם אנו מעטים, כדי לקבל תקווה.
אנשי הימין צריכים תזכורת שלא נטשנו את השטח, שאנחנו כאן. הם יודעים את זה, הרי היו בחירות,
אבל לחץ הפגנות השמאל משפיע על התחושות – ו הרגש עשוי לגרום לנו לבלבול.
הלחץ הזה משפיע עוד יותר על אנשי המרכז – שכבר בטוחים שהמציאות המדומיינת עליה מוחים כבר
כאן. ולהם צריך להזכיר – אל תיכנעו להפחדה . יש עוד מציאות – שרוב העם )64 מנדטים, זוכרים?(
מאמינים בה.
השנאה בעיניהם של אנשי השמאל, כשהם מבינים שהם לא אדוני הארץ, כשהם מבינים שהשטח לא
בבעלותם, כשהם מבינים שאנחנו עדיין כאן – היא שנאה שלא ראיתי מימי. היא שנאה של הכרה
שאנחנו לא בבעלותם – ו לכן, אמשיך לצאת עד שהכרה זו תחלחל.
ואתם, נציגי הציבור שלנו, תעבדו. ת חוקקו. הימין לא צריך להפגין, הימין ניצח. אנחנו בשלטון.
הימין נתן לכם את המנדט – אל תאכזבו אותו.